העברית והערבית ומה שביניהן
מהי שפה?
'שפה' היא מילה נרדפת ל'לשון', וכמותה היא מבוססת על איבר בפה המשמש להפקת דיבור.
על פי מילון ספיר (הוצ' הד ארצי 1997) בהגדרה מילונית הכוונה היא למערכת של סימני תקשורת הכוללת מילים ודרכי ביטוי של עם. המילון מבחין בין שפה זרה שאינה שפת אם לבין שפת אם שהיא שפתו הטבעית של דובר השפה.
שפה טבעית היא מערכת של אותות וסמלים הכפופים לתחביר אשר נוצרה באופן טבעי. התפתחות השפה משולבת בהתפתחות התרבות ומאפשרת שכלול התקשורת בין בני האדם, והתפתחות ההכרה והתובנה. מכאן עולה כי שפה היא אמצעי לתקשורת בין אנשים, אמצעי לפיתוח דרכי חשיבה, תובנות ותרבות.
'שפה משותפת' היא בסיס לתקשורת בין אנשים הנסמך על עקרונות או אמונות דומים. שפה או ניב המשמשים באופן שיטתי בכדי לאפשר תקשורת בין קבוצות אנשים שאינן חולקות שפת אם אחת. בהשאלה ניתן להיעזר בביטוי זה לתיאור מרחב המחבר בין קבוצות, אנשים ותרבויות.
המפה הלשונית של ישראל
העברית - השפה הרשמית
כשישה וחצי מיליון תושבים במדינת ישראל דוברים עברית. כ-49% מהאוכלוסייה דוברים עברית כשפת אם. העברית נחשבת כשפה הרשמית במדינה והשפה הנפוצה ביותר.
בשל התחייה המאוחרת של השפה, אין כמעט ניבים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל (עברית ישראלית).
ישנו שוני בולט בין עברית ישראלית מודרנית ללשון הקודש הליטורגית המסורתית. בחוגים חרדיים מסוימים קיימת הקפדה יתרה לשמר את הלשון הרבנית, גם לצורכי חול, והתנגדות חריפה לעברית המודרנית.
הערבית בישראל
כמיליון ו-700 אלף תושבים במדינת ישראל דוברים ערבית, כ-18% אחוז מן האוכלוסייה, וכמעט כולם דוברים בה כשפת אם.
לערבית המדוברת בישראל קיימים מספר ניבים: ערבית פלסטינית, ערבית בדואית, ערבית דרוזית, ערבית ספרותית המשמשת בכלי התקשורת. ישנם גם ניבים יהודיים שהביאו עימם יהודים שעלו מארצות ערב, שלהם כמעט חצי מיליון דוברים אך השימוש בהם מתמעט.
הערבית כגשר בין תרבויות
ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אימם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצא בזה מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית מהווה בסיס רחב למגוון אוכלוסיות החיות במדינת ישראל. ניתן לראות בה מפתח להתפתחות אישית ולהצלחה מקצועית.
שורשים משותפים: הקשר בין העברית לערבית
המקור המשותף
עברית וערבית נחשבות לשתי שפות אחיות אשר מקורן בשפה אם אחת. הבלשנים ההיסטוריים סוברים כי השפות השמיות התפתחו כולן משפה אחת, שהם מכנים השפה הפרוטו-שמית. השפה הערבית היא השפה הדומה ביותר למודל השפה הפרוטו-שמית שפיתחו החוקרים.
התפתחות נפרדת
ערבית התפתחה באזורי צפון ומרכז ערב, כמו כן גם באזור עבר הירדן המזרחי במהלך המאה ה-1 לפנה"ס מתוך שפות אזוריות שונות המכונות ערבית עתיקה. לעומתה העברית היא שפה המשתייכת לקבוצת הלשונות השמיות הצפון-מערביות, ומהווה את הניב בו דיברו תושבי ארץ ישראל החל מן האלף ה-2 לפנה"ס. בלב האזור המכונה 'כנען' או הלבנט כולל היום את שטחיהן של לבנון, סוריה, ארץ ישראל וירדן.
בתקופה מסוימת, בסוף המאה ה-2 לספירה או קצת מאוחר יותר, פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. גם כשהשפה העברית לא הייתה שפת דיבור, היא עדיין שימשה לאורך הדורות כ'לשון הקודש', שפת הכתב העיקרית של היהודים, התפילה והמדרש. מקומה היה בעיקר בעניינים הלכתיים, אבל גם למטרות שונות ומגוונות, כגון פילוסופיה, ספרות, מדע ורפואה. עובדה זו הגנה על העברית מתהליכי הרס שאירעו לשפות עתיקות אחרות . מסוף המאה ה-18 נכנסה השפה העברית לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. המצב של העברית הוא שונה לחלוטין, מכיוון שהשפה לא הייתה שפה דבורה במשך אלפי שנים לא התפתחו בה ניבים כה רבים ושונים כפי שהתפתחו בשפת אחותה, הערבית.
בתקופת האימפריה המוסלמית הייתה הערבית שפת הסחר, התרבות והמדע. עד אמצע ימי הביניים דיברו רוב תושבי האזור ערבית כשפת אם. הערבית התפצלה לניבים שונים כבר בחצי-האי ערב. אולם, עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול התפתחו בה ניבים רבים אשר נבדלים זה מזה ומהערבית הספרותית באופן משמעותי.
דמיון מבני
הקשר בין הערבית לבין העברית, כשתי שפות קרובות באותה משפחה, הוא רב. עד היום שימרה הערבית הספרותית מבנים וצורות שקיימים להם מקבילים בעברית מקראית.
ערבית משמרת בדייקנות מבנים שמיים קדומים שלא השתמרו בעברית. אף-על-פי-כן, היא נחשבת על ידי הבלשנים לשפה צעירה בהשוואה לעברית ולשפות שמיות אחרות ששימרו תכונות שמיות קדומות אחרות שלא שרדו בערבית.
שתי השפות, עברית וערבית נכתבות מצד ימין לשמאל, כמו שפות שמיות רבות, אך שלא כמו העברית נכתבת הערבית בכתב מחובר. משום כך, קיימות לאותיות מסוימות צורות שונות כאשר הן בתחילת המילה, אמצעה או סופה. זאת בדומה לתופעת האותיות הסופיות הקיימת אף בעברית.
העברית והערבית, כמרבית השפות השמיות, משתמשות בשורשים עיצוריים ליצירת פעלים ושמות עצם. השורשים הם בדרך כלל תלת-עיצוריים, אם כי קיימים גם שורשים ארבע-עיצוריים. חלק מהשורשים התלת-עיצוריים נוצרו משורשים דו-עיצוריים קדומים שהורחבו. לרבים מהשורשים הערביים אפשר למצוא מקבילות זהות או קרובות סמנטית בעברית. כך למשל השורשים עמ"ל, כת"ב, לב"ש, קר"א, שכ"נ ושמ"ע מצויים בשתי השפות במשמעויות כמעט זהות (אבל במקבילה הערבית יש ס ולא ש). קיימות מילים דומות או זהות רבות בשתי השפות. ישנם גם שורשים שהשתנו אך מעט בין השפות. לדוגמה קט"ל בעברית וקת"ל בערבית.
דימיון רב נמצא במערכת הפועל של שתי השפות, העברית והערבית. בניין פָּעַל העברי הוא המקביל ל-פַעַלַ הערבי, בניין נפעל (בניין הסביל של פעל) העברי מקביל לבניין אִנְפַעַלַ הערבי, בניין הִפְעִיל העברי ל-אַפְעַלַ הערבי, בניין פִּעֵל מקביל ל-פַאעַלַ הערבי ומקבילות גם שתי צורות הפעולה החוזרת של פִּעֵל ו-פַאעַלַ, שהן הִתְפַּעֵל ו-תַפַאעַלַ, בהתאמה. בערבית קיימת צורת סביל פנימי ל-6 בניינים, בדומה לבניינים פֻּעַל ו-הֻפְעַל בעברית, שהם הסביל הפנימי של פִּעֵל ו-הִפְעִיל. הבדל בולט בין מערכת הפועל הערבית והעברית הוא שבעברית יש רק בניין אחד, בניין הִתְפַּעֵל לצורת החוזר/הדדי/עצמי ואילו בערבית יש ארבעה.
חשיבות הקשר בין השפות: יתרונות בלימוד ובתקשורת
הבנת הקשר העמוק בין העברית והערבית מספקת יתרונות משמעותיים לדוברי שתי השפות. ראשית, ההכרה בדמיון בין השפות מקלה משמעותית על לימוד השפה השנייה - הבנת מערכת השורשים המשותפת והמבנה הדקדוקי הדומה מאפשרת למידה מהירה ואפקטיבית יותר. שנית, הכרת הקשר בין השפות מעמיקה את ההבנה התרבותית ההדדית, שכן שפה היא חלון לתרבות ולאופן החשיבה של דובריה. לבסוף, ההבנה כי שתי השפות צמחו מאותו מקור ושימרו מאפיינים משותפים רבים לאורך אלפי שנים, עשויה לתרום לחיזוק הדיאלוג והקשר בין הקהילות השונות בישראל.
לקריאה נוספת על אולפן עדי לדוברי ערבית >
נסו את 'מאגר התכנים' שלנו ל-3 ימים בחינם!
מאגר התכנים שלנו כולל ספרים דיגיטליים וקורסים מוקלטים ללימוד עברית, המתאימים לכל רמות הלימוד.